לפני מספר שנים דיברתי עם יהודי יקר, שלא התחנך על ברכי התורה והמצוות. "דבר אחד הכי מפריע לי אצלכם" אמר לי, "אני לא יכול להבין מי שבוחר לחיות חיי פחד. איך אפשר לחיות חיים בצורה שכזו?". לקח לי זמן להבין על מה הוא מדבר. הסתבר לי שלפי תפיסתו, ה"דתים" חיים ופועלים מתוך חווית פחד תמידי, ורק היא זו שגורמת להם לשמור תמיד על אורח החיים ה"דתי".

ניסיתי להסביר לו, שהדבר רחוק מאוד מן המציאות, שאנשים דתיים אינם חיים חי פחד ואימה. הפחד הוא כלי עזר, שנועד בעיקר לשמור על הגבולות לבל ייפרצו, או בעת התמודדות מיוחדת, אבל אינו נוכח בשגרה במרחב החיים היומיומי של אדם שומר תורה ומצוות, בוודאי לא כאידיאל. עיקר החוויה הרגשית של חיים אלה, ככל שאדם מצליח להתרומם ולעורר את לבו בעבודת ה', אינה מתוך חווית פחד תמידי, אלא מתוך אמונה וחיבור לאורח החיים של עבודת ה', לזכות ולמשמעות שבו. האמת שבכך מוכרת לרוב ככל מי שזכה לחיי עבודת ה' בעצמו.

כמה שנים לאחר מכן, בעת עיון בתפילת הימים הנוראים, התעורר בי זכר השיחה הזו, וחשבתי מה היה אומר אותו יהודי לו נחשף למה שאנו מבקשים בעיצומם של ימים קדושים אלה, עבורנו, עבורו, ועבור כל העולם:

"ובכך תן פחדך ה' א-לוהינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים. כמו שידענו ה' א-להינו שהשולטן לפניך, עוז בידך וגבורה בימינך ושמך נורא על כל מה שבראת".

זה מה שאנו באמת שואפים אליו? חיי אימה ופחד?

אכן הדבר מפליא שבעתיים לאור המשך הבקשה:

"ובכן צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברינה יגילו" –

הרי הבקשה לאימה יראה ופחד "על כל מעשיך" כוללת שבעתיים את הצדיקים והחסידים, איך משתלבים פיזוזי השמחה הללו עם האימה והפחד?

ובכלל – עצם המושג "הימים הנוראים" לבדו, כבר יש בו לעורר אי נוחות כבדה. אלו ימי השיא שלנו, "ימים נוראים"?

ואיך זה משתלב עם החסד הגדול וקרבת ה' שבימים אלה. הרי ימים אלו הם הימים הנפלאים עליהם נאמר "קראוהו בהיותו קרוב" (ראש השנה יח ע"א), ובהם התשובה והצקה" יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת" (רמב"ם תשובה ב, ו), ימי שמחה ויום טוב. איך באמת ייתכן השילוב של "גילו ברעדה"?

האם לא נאמר "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי"? אז איך ייתכן להיות מלאי יראה כאשר אנו קרובים כ"כ להקב"ה, האם אין זו הרגשה הפוכה?

ועוד – האם באמת בהופעת ה' השלימה בעולמו עליה אנו מתפללים, התוצאה היא חיי פחד ואימה מה', הרי הנביא מבטיח "ביום ההוא תקראי אישי, ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב, יח) ופירש"י שם: "תעבדוני מאהבה ולא מיראה אישי לשון אישות וחיבת נעורים: בעלי - לשון אדנות ומורא", וכהנה יש פסוקים רבים על האהבה והשמחה שתהיה בקרבת ה' ובהופעתו על בריותיו.

כדי להשיב לשאלות אלו, נבקש להעמיק בביאור ברכה זו.

במבט ראשון, כל מקומה של ברכה זו מתמיה ביותר. לכאורה בקשות אלו קשורות לעבודת היום, ואם כן מקומן לכאורה אינו אלא בברכת קדושת היום (וביחד עם ברכת מלכויות בראש השנה), ומדוע תיקנו לאומרן בברכה השלישית, שכלל איננה ברכת בקשה אלא שבח בלבד על קדושת השם?

ומה פשר מילת הפתיחה "ובכן", ה"מקשרת" כביכול בין נוסח הברכה הקבוע, לבין תוספת זו. מה פשר מילה זו וכיצד היא מקשרת בין הדברים?

ונראה להציע, ששלוש ברכות השבח בהן אנו פותחים, מכוונות הן כנגד שלושת שבחיו של הקב"ה אותם קיבלנו ממשה רבינו לאומרם בתפילה: "הגדול, הגבור והנורא" (עי' שבת לג ע"ב).

 שהרי אנו פותחים את תפילתנו "א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק וא-להי יעקב, הא-ל הגדול הגבור והנורא". וכבר העירו רבים, שג' שבחים אלו מכוונים כנגד ג' ההנהגות שנהג הקב"ה עם ג' האבות איש כפי מידתו:

"הגדול" הוא כנגד "א-לוהי אברהם", שמידת הגדולה היא מידת החסד ("את גדלך – זו מידת טובך, שאמר ועתה יגדל נא כח ה'", "גדל חסד", "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת" וכו').

"הגבור" הוא כנגד יצחק אבינו, שמידתו גבורה.

ו"הנורא" הוא כנגד יעקב אבינו, לו התגלה ה' במידה זו, כפי שאמר יעקב על מקום מהקדש "מה נורא המקום הזה" (בהופעה הראשונה של מילה זו בתורה).

לאחר שאנו פותחים את תפילתנו בשלושת שבחי הופעותיו של ה', אנו מקדישים ברכה לפירוט כל אחת מהן:

כל המשך הנוסח של הברכה הראשונה, לאחר הפתיחה הכוללת, הוא בעניין "הגדול" – "א-לוהי אברהם":

"א-ל, עליון, גומל חסדים טובים, וקונה הכל (השווה: "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ"), וזוכר חסדי אבות" וכו', וחותמים ברכה זו "מגן אברהם".

הברכה השניה, ברכת הגבורות של ה', היא כמובן כנגד "הגבור" – "א-לוהי יצחק". מידה זו מבטאת שאין דומה להקב"ה ואין עוד מלבדו, והוא בעל הכחות והגבורות כולם.

לפי זה, עניינה של הברכה השלישית, להיות מכוונת כנגד "א-לוהי יעקב" וכנגד שבחו של ה' בהופעת "הנורא".

ובזה יש לבאר גם את ההלכה הידועה, לפיה הטועה בברכת קדושת ה' ושכח לומר המלך הקדוש, וכן הטועה בברכת "אתה גיבור" בהזכרת גשמים בקיץ, אינו חוזר לראש אותה ברכה, אלא לתחילת התפילה, לפי ששלושתן נחשבות כ"יחידה אחת". מדוע הן יחידה אחת? אם מפני ששלושתן שבח, מדוע אין ברכות הבקשה נחשבות כולם ליחידה אחת?

אמנם לפי הדברים הנ"ל, נשפך אור חדש על קביעה זו, שהרי פתחנו בברכה הראושנה בהזכרת שלוש המידות, ואנו הולכים ומפרטים אותן עד לחתימתן בברכה השלישית.

אלא שעדיין יש להתבונן בברכה השלישית, האמורה להיות קשורה ליסוד ה"נורא". איפה נמצא שבח זה בברכה זו?

התשובה היא שהיראה המדוברת איננה יראת הפחד, אלא כיראתו של יעקב, יראת הרוממות מחמת המפגש וההבנה המעמיקה של עוצם קדושת ה' ונשגבותו. הידיעה החדשה שמתגלית ליעקב בה', היא זו שמעוררת בקרבו את המורא: "אכן יש ה' במקום הזה, ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית א-להים".

תפיסת קדושת ה', היותו מובדל מעבר לכל מה שבהשגתנו, היא ידיעה מעמיקה יותר בה', ותפיסה זו מביאה למורא. לכן הקדושה והמורא באים יחד: "קדוש ונורא שמו", "קדוש אתה ונורא שמך... ככתוב: ויגבה ה' צב-אות במשפט והא-ל הקדוש נקדש צדקה".

כדברים אלו כתב הראי"ה קוק (מידות הראי"ה, יראה, ב):

מקור יראת ד' הוא מצטייר בעומק הנשמה, מפני ההרכבה הנפלאה של שני ההפכים אשר בהשגחה האלהית: העדר הידיעה המוחלטת במהות האלהות, וודאות הידיעה במציאות השלמה. והתמזגות נפלאה של שני ערכים אדיריים הפכיים מאיימת היא מאד. "והנורא זה יעקב שאמר מה נורא המקום הזה". והוא: "איש תם יושב אהלים", אהל אברהם ואהל יצחק, המתמזג בתפארת ישראל. "הדר חכמה יראה".

תפיסה זו מעוררת מורא, אך גם אהבה קשר וחיבור, וכדברי הרמב"ם (הל' יסודי התורה פרק ב):

האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אלהיך תירא.

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

וכך כתב הרמב"ם גם בסוף הלכות תשובה (פרק י):

וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה...

אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה.

וכבר האריך הראי"ה במקומות רבים בדבריו, ביסוד הגדול של מעלת יראת הרוממות, הממלאת כחות חיים ושמחה וחיבור עם כלל הבריאה לעבודת ה' כאחד.

ניתן להוסיף לביאור חיבור זה, שמימד ה"קדושה" מבטא לא נשגבות מעל לתפיסתנו, אלא גם ייחוד עבור מטרה. כיון שה' קדוש, יש לו גם מגמה ומטרה בעולם, וממילא "קדושים" המיועדים לכך, "ירוממוך סלה".

הידיעה החדשה של יעקב היתה שיש ה' "במקום הזה", וזהו ממש "בת א-להים" ושער השמים. הקב"ה אינו רק בורא הכל ובעל הכחות, אלא בעל חפץ ותכלית מיוחדת בעולם, וביעקב שאמור להשלים תכלית זו.

דווקא התפיסה היותר עליונה הזו בה', היותו מובדל מן העולם ומקורו של עולם, וכן הרצון והמטרה שלו בעולם, הקדשתו "קדושים" לשמו, היא התחושה שיוצרת לצד המורא, לא את הריחוק אלא את החיבור ואת המשיכה והשאיפה לקרבה, ולהיות חלק מ"קדושה" ומטרה זו.

על כן בברכה זו אנו מבקשים שהעולם כולו יכיר סוף סוף בהתגלות ה' ויצטרף לעבודתו. וכמבואר בריש פרק ב' בישעיה:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה:

וביארו חז"ל (פסחים פח ע"א):

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו', אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא: לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל.:

דווקא השגתו של יעקב בקדושת ה', מביאה אותו להבנה שמקום השכינה אינו רק 'הר' נשגב, או 'שדה' משפיע, אלא 'בית' – אליו יש תחושת שייכות וחיבור גמורה.

כשיופיע עלינו כבוד ה' וגם העמים יבינו זאת, התוצאה תהיה אותה התלהבות: "לכו ונלכה אל הר ה' אל בית א-להי יעקב".

מעתה מובן הטב מדוע דווקא בברכה זו אנו מבקשים את אותו בקשה, שאותה קדושה מעוררת מורא וחיבור תופיע עלינו במהרה בגלוי, וממילא העולם כולו יבין וישאף לבוא וללמוד מישראל ולהיעשות חטיבה אחת לעבדו בלבב שלם.

וכשתמצא לומר, הרי זהו בדיוק המהלך אותו אנו מזכירים בתפילת עלינו לשבח!

אנו פותחים בשבחו של הקב"ה, הגדול ("אדון הכל... יוצר בראשית") הגבור ("אפס זולתו... אין עוד") והנורא ("הקדוש ברוך הוא", כהקדשת המלאכים האמרם "קדוש" ו"ברוך"). וכיוון שכן, מתעוררת בנו השאיפה:

על כן נקוה לך ה' אלהינו לראות מהרה בתפארת עזך להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון. לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ. יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון. לפניך ה' אלהינו יכרעו ויפולו. ולכבוד שמך יקר יתנו. ויקבלו כלם את עול מלכותך. ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד.

בקשה זו מקבילה לגמרי לבקשתנו בתוספת ההרחבה של קדושת ה' בימים הנוראים.

ממילא מובן מאליו, שביאור "ובכן" שאנו אומרים בסיום הזכרת שבחי הקב"ה הגדול הגיבור והנורא, הוא ממש כמו ה"על כן" שבעלינו לשבח- -מכיוון שאתה גדול גבור ונורא (בורא, אין מבלעדיו, ומשגח ובעל מטרה ביצירת העולם, שאנו חלק ממנה) – אנו מקווים ומצפים שדבר זה יופיע בשלמות.

יראה שכזו, מתוך ההבנה שאנו חלק מאותה מגמה א-לוקית בעולם, אינה יראה מדכדכת ומרחיקה, אלא ממלאת רוממות ורצון חיבור, וזאת בעוצמה שכזו שעוד עתדה לחבר אליה את העמים כולם. וכפי שאנו אומרים בקדושת היום: "וידע כל פעול כי את הפעלתו, ויבין כל יצור כ אתה יצרתו" – וממילא יש לך מטרה מיוחדת וציפיה מיוחדת ממנו, והוא קשור בך ובמגמת העולם, ועל כן "ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-להי ישראל מלך".

כך גם ביחס לימים נפלאים אלה, ימי קרבת ה', כאשר הוא יורד ושוכן כביכול בתוך המציאות, דן את העולם ומכפר על בריותיו למען מלכותו בעולם זה, ימים נשגבים אלה מעוררים מורא, אך לא יראת פחד, אלא יראה של רוממות, משמעות וחיבור פנימי עמוק.

נשתדל להשיב דברים אל אל לבינו, ולראות במהרה בהתקימות דברי הנביא "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".