יעקב אבינו חולם חלום "ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו"

מכך שהמלאכים קודם כל עלו, אנו למדים שהמלאכים היו כבר בארץ, רש"י מסביר שמדובר במלאכי ארץ ישראל שהתחלפו במלאכי חוץ לארץ "עולים תחלה ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללותו".

אך צ"ע, יעקב נמצא בבית אל, עדיין בתחומה של א"י, וא"כ מדוע מלאכי א"י כבר עוזבים את יעקב, ומדוע כבר מגיעים מלאכי חוץ לארץ לתוככי ארץ ישראל?

בתופעה דומה אנחנו נפגשים בסוף הפרשה, כאשר יעקב אבינו חוזר לארץ ישראל מגיעים מלאכי ארץ ישראל ללוותו:

"ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים:

ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים".

רש"י מפרש שהמלאכים שיעקב פגש אלו מלאכי א"י שבאו ללוותו "ויפגעו בו מלאכי אלהים - מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ"

הרמב"ן מקשה על רש"י מדוע כבר הגיעו מלאכי א"י ללוותו, שהרי עוד לא נכנס לתחומי א"י "ואני תמה בזה, שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ ורחוק היה משם ושלח מלאכים אל עשו מרחוק, ושם (להלן לב כג) נאמר ויעבור את מעבר יבק, שהוא "יבק הנחל גבול בני עמון" (דברים ג טז), שהוא דרומית מזרחית לארץ ישראל, ועדיין יש לו לעבור גבול בני עמון ומואב ואחרי כך ארץ אדום. ותחלת ביאתו בארץ בשכם היה שנאמר (להלן לג יח) ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען".

(אמנם עיין ברד"ק לב-ג שמשמע שמחניים היא חלק מא"י, ואכמ"ל).

ומדוע בשני המקרים המלאכים מקדימים?

המהר"ל מסביר שכיוון שיעקב עולה לא"י מוטל על המלאכים של א"י לעזור לו "דכיון דצורך ארץ ישראל הוא, והוא הולך לארץ ישראל, הדין נותן שיהיו לו שומרים מלאכי ארץ ישראל".

אמנם מקשה א"כ מדוע כאשר יוצא מא"י כבר מגיעים מלאכי חו"ל "אך קשיא מה שפירש למעלה (רש"י לעיל כח, יב) כי "עולים ויורדים" כי מלאכים של ארץ היו עולים וכו', והרי עדיין לא יצא מן הארץ כי אין בית אל סוף הארץ"?

ונדחק לומר "ונראה לומר כי רש"י סובר כיון דהכל מעלים לירושלים ואין הכל מוציאין... ועכשיו יצא יעקב מהר המוריה שהוא ירושלים, הרי כאילו יצא לגמרי, דגם זה יציאה מקרי... ומכיון דהתחיל לצאת עלו מלאכים של הארץ".

ניתן ללכת קצת בדרכו של המהר"ל ולהסביר על פי דברי המדרש בתחילת הפרשה.

הפרשה פותחת "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"

המדרש מתייחס לכך שיעקב עוד לא הלך לחרן, המדרש מביא שני הסברים "רבנן אמרי בן יומו, ר' ברכיה בשם ר' יצחק אמר כלישנהון דברייתא הוא פלן אזיל לקסרין ועד כדון הוא על זוודיא".

בתירוץ הראשון אומר המדרש שקפצה לו הדרך, וביום היציאה הלך חרנה. ואילו בתירוץ השני מביא המדרש את לשון בני האדם "ומתרץ ר' יצחק דלשון בני אדם לומר פלוני הלך למקום פלוני, אעפ"י שעדין הוא עושה צידה לדרכו, וזמנין נקט קרא כלשון בני אדם".

מה משמעות לשונם של האנשים לומר על מי שעוד מכין את המזוודה כמי שכבר הלך לאותו המקום?

אלא שאדם נמצא היכן שמחשבתו נמצאת, וכאשר אדם כבר מתכונן לדבר הוא במהותו נמצא כבר שם.

ונראה שבזה יש להסביר את פשר הקדמתם של המלאכים, כאשר יעקב בדרכו לצאת לחו"ל הוא כבר נמצא שם ולכן מלאכי חו"ל כבר באים לקראתו, וק"ו בחזרתו לא"י יעקב ברוחו כבר נמצא בארץ ולכן מגיעים מלאכי א"י.

חייו של האדם הם מסע, ועל האדם מוטל תמיד לעשות את הטוב ביותר במקום בו הוא נמצא, אך ראינו שעליו גם לחשוב על הצעד הבא, על הנקודה הבאה שמשם ימשיך להתעלות.

ידוע בצבא שכאשר כובשים יעד הראש כבר ב"יעדים להמשך" וכאשר האדם רואה את המטרות הבאות הוא ישיג אותם.

נקודה דומה לזה אנו רואים כאשר יעקב אבינו מפנים את החלום שאותו הוא חולם, ומסיק "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים".

בית המקדש נקרא בשם בית ובשם שער, אך יש הבדל משמעותי בין "בית" ל"שער", בבית אדם נמצא, ואילו בשער אדם עובר, הולכים אל הבית, ואילו עוברים דרך השער

אלא שלבית המקדש (וכן לכל דבר שאדם רוצה להשיג) יש שתי מטרות, הראשונה שהאדם יחווה שם את החויה הרוחנית, אך זה לא מספיק, כל פסגה שאדם מגיע אליה צריכה להיות גם השער לקראת ההמשך.

וכך בכל עבודת ה', צריך להרגיש שהגעתי אל המטרה, אך לראות זאת גם כשער לקראת המשך העליה.

כאשר אדם יחשוב גם על היעדים להמשך, הוא יזכה גם לכבוש אותם.