אחד מהישגי של החברה המודרנית הוא היחס המכבד לאנשים עם מוגבלויות.

החברה משתדלת להנגיש את עצמה לנכים ולאנשים עם מוגבלויות, כדי שיוכלו להרגיש שווים בין שווים.

ולכן יתכן שנרגיש חוסר נוחות כאשר אנחנו קוראים שהתורה פוסלת את  בעלי המומים מעבודה במקדש (ויקרא כא' טז-כא):

(טז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(יז) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו:

(יח) כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ:

(יט) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד:

(כ) אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ:

(כא) כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְקֹוָק מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב:.

בהמשך הפרשה התורה אוסרת להקריב קרבן בעל מום (ומשם לקוחה הכותרת) ואומרת התורה "כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם". שם אין אנו מרגישים את אותה תחושה של חוסר נוחות, בשל ההבדל בין בעל חיים לאדם.

בבעל חיים עיקר המהות היא גופו, ולכן מובן הדבר שהוא נבחן על פי שלמות גופו והמומים הקיימים בו, אמנם התורה לימדה אותנו שעיקר האדם הוא "הצלם האלוקי" שיש בו, ואין הגוף צריך להיות כ"כ משמעותי במהות האדם.

חז"ל חינכו אותנו שהאדם אינו בעיקר גוף, אלא נשמה "רוח ממללא", וא"כ דווקא ההשוואה שעשינו לבע"ח מקוממת, האם כמו שקרבן בעל מום אינו לרצון, כך גם אדם בעל מום אינו לרצון.

האם יש חסרון באדם זה?

התשובה לכך ברורה, ודאי שאין התורה רואה שום חסרון בבעל מום, לא מצאנו יחס שלילי לחלש בחברה, ולהיפך, התורה מחנכת אותנו לדאוג למי שלא שפר עליו מזלו, לסייע לגר, ליתום ולאלמנה, וכן לשאר האנשים שצריכים עזרה.

התורה מחנכת אותנו שכולנו שוים ואהובים לפני ה'.

אך אם כן, יש לעיין על יוצא הדופן, מדוע התורה פסלה כהן בעל מום מעבודה במקדש?

ספר החינוך (רעה') מביא שני טעמים מדוע כהן בעל מום לא יכול לעבוד בבית המקדש:

1. "משרשי המצוה, לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באיבריו, ואם אינו ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו,

על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן, יפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו".

המקדש כולו מיוחד ביופיו "מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם" ומטרתו גם לגרום התפעלות בלב האדם אשר תמשוך אותו לאהבת ה' ויראתו, ולכן נבנה הבית ברוב פאר והדר.

וכן כתב הרמב"ם במורה (ג-מה) "ולהגדיל הבית עוד הגדיל מעלת עובדיו ונבדלו הכהנים והלוים, וצוה להלביש הכהנים בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים בגדי קדש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום לבד אלא הכעורים ג"כ פוסלים בכהנים כמו שהתבאר בתלמוד זאת המצוה, ומפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמכוון שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל".

1. "ומלבד זה אפשר שיש בשלימות צורתו רמז לענינים שמתוך מחשבות האדם בהן תטהר נפשו ותתעלה, ולכן אין ראוי בשום צד שיהיה בו שינוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השינוי ותנוד מן החפץ".

האדם צריך להיות מרוכז בעבודה שמטהרת ומגדלת אותו, ומכיוון שהמום החיצוני מושך את תשומת לב האדם מעיקר העניין שלשמו הגיע לבית המקדש, לכן אנחנו מונעים מהמום להפריע.

אין חסרון באדם, החסרון הוא במשיכת תשומת הלב של המום.

אני רוצה להציע עוד שתי אפשרויות:

אע"פ שהחברה שוללת אפליה נגד בעלי מום, היא מקבלת שהצבא נותן פרופיל שונה לכל חייל. ולמרות שבעל מום אינו מתאים לכל תפקיד צבאי, הציבור מקבל זאת משום שאין כאן חוסר כבוד לבעל המום, אלא צורך אמיתי המחייב יצירת הבדל על פי יכולות ובריאות גופנית.

יתכן שגם חלק מהעבודות בבית המקדש דורשות כח פיזי ויכולות גופניות, ולכן התורה מונעת מבעלי מומים לעבוד בבית המקדש.

התורה לא לוקחת את קדושת הכהונה מבעלי המומים, והיא מתירה לו לאכול מקדשי הקדשים, אך לא לעבוד עבודה:

(כב) לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל:

(כג) אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדְּשָׁם:.

עם זאת עדיין צריך עיון מדוע התורה לא מחלקת בין סוגי העבודות?

ולכן רציתי להביא הסבר נוסף שמתחבר עם איסורי כהונה נוספים.

בתחילת הפרשה נאסר על הכהן להיטמא למתים "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".

הרב קוק בפנקסי הראי"ה כותב שהזהירות מטומאת מת נובעת מאהבת החיים "טעם איסור טומאת מתים בכהנים מפני שהם מורי העם ומרוחם נאצלת ההשפעה על הסגנון המוסרי והמוסר שבתורה הוא מיוסד על אהבת החיים, שהרי מצינו אפילו במשה רבינו ע"ה שבקש והתפלל על החיים, והיינו שהתשוקות הטבעיות הטהורות הן הן השלמות מצד עצמן וכן אהבת החיים היא השלמה עצמית באמת".

אפשר היה לחשוב במבט ראשון שדווקא במוות נמצא את הרוחניות, דרך המוות אפשר להתחבר לקב"ה.

הגמ' בברכות אומרת שאחת מהדרכים לנצח את יצר הרע זה ע"י "יזכור לו יום המיתה".

אמנם התורה אוסרת על הכהנים להיטמא, כדי שהדרך העיקרית בעבודת ה' היא דרך אהבת החיים ולא דרך העיסוק במוות.

אולי היה ניתן לצפות, שבדומה לכך, דווקא מי שיש להם מום צריכים לעבוד בבית המקדש, הם צריכים יותר מכל את רחמי ה', בשבילם מיועדת עבודת ה', הרי אם לאדם יש את כל מה שהוא צריך, הוא זכה לברכת ה', מדוע הוא נצרך לשנות את חייו ולבוא לבית המקדש?

התורה רוצה ללמד אותנו, שעבודת ה' לא נובעת מאיזה קושי שיש לאדם, לא מפגישה עם המוות, לא עם קושי משפחתי, ולא עם קושי בריאותי, עבודת ה' היא האמת והטוב מצד עצמה, לא כדרך של פתרון לקושי.

ולכן כהני ה' אשר שלמים בכל עניינם, הנפשי והגופני, הם אלו שעובדים בבית המקדש, להורות לנו, שודאי ה' קרוב לנשברים, אך עבודת ה' לא צריכה לנבוע דווקא מקושי, אלא היא נצרכת מצד עצמה.

כעי"ז אומר הרש"ר הירש בפרשתינו "מזבח ה' לא הוקם לצורך שבורים ורצוצים, עוורים ופסחים, נכים ודוויים וחולים; לא לשם כך נבנה המזבח, כדי שהאדם העייף ישתרך למעלותיו וימצא שם ניחומים לאבליו או רפואות פלאים לחוליו. כי החיים בשלמותם, ברעננותם ובגבורתם יתקדשו שם לחיי מעש של עבודת ה'; וכך יזכו בברכת ה' של רעננות נעורים וכוח חיים".

עבודת ה' איננה תגובה לחיסרון, אלא גילוי של שלמות.