בפרשתנו מתבקש משה רבינו מאת ה': "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" (במדבר כז, יב-יג). לנוכח בשורת פטירתו מן העולם, הרועה הנאמן מתעלה מעל כאבו האישי ודואג אך ורק לעתיד עמו, בבקשו מהקב"ה למנות להם מנהיג ראוי: "אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (שם, טז-יז). ה' מורה לו לסמוך את ידו על יהושע בן נון, "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ", ומשה מעביר אליו את לפיד המנהיגות לדור הבא.

לאחר מכן ממשיכה התורה בפרשת הקרבנות, ובראשה קרבן התמיד:

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ: וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: (שם כח, ב-ד).

יש מקום לעמוד על הקשר בין פרשת מינויו של יהושע בן נון לפרשת קרבן התמיד הסמוכה לה.

בהקדמתו של רבי יעקב בן חביב לספרו 'עין יעקב' הוא מצטט מדרש שאינו נמצא בידינו, ובו מובאת מחלוקת תנאים מהו הפסוק ה"כולל" ביותר בתורה:

מצאתי כתוב בשם המדרש, ובקשתיהו ולא מצאתיהו בכל שיתא סדרי, וזהו נוסחו: בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל' וגו', בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך', שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש אחד תעשה בבקר' וגו' עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי דכתיב (שמות כה, ט) 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן' וגו'.

כמובן, שיטתו של שמעון בן פזי טעונה ביאור; מדוע פסוק זה, "את הכבש האחד תעשה בבוקר", הוא "כולל יותר", עד כדי כך שנפסקה הלכה כמותו? ומה פשר הראיה מהפסוק "ככל אשר אני מראה אותך" וכו'.

מהר"ל מפראג בספרו נתיבות עולם (נתיב אהבת רֵע פרק א, ד"ה ועוד יראה) מבאר, שתכליתה העליונה של התורה היא להביא את האדם למדרגת עבד תמידי לקדוש ברוך הוא, דבר המתבטא בעקביות המוחלטת של קרבן התמיד בבוקר ובערב בכל יום ויום, בעוד ששאר המצוות הן האמצעים ליישום עבדות זו. על כך הביא המדרש ראיה מכפילות האזהרה "וכן תעשו" בציווי מלאכת המשכן, אשר באה כדי להדגיש ולחזק את חשיבות ההתמדה. קרבן התמיד מלמד אותנו שהעולם נבנה דווקא בעבודה תמידית יומיומית, בקרבן פשוט, רגיל וחדגוני.

ניתן להוסיף ולבאר ש"הלכה כבן פזי" משום שבכלל דבריו דבריהם של החכמים האחרים; בן זומא הזכיר את הפסוק "שמע ישראל", המבטא את קבלת עול מלכות שמים שהיא יסוד המצוות שבין אדם למקום. בן ננס בחר את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הבסיס לכל המצוות שבין אדם לחבירו. בן פזי בא ללמדנו שהאידיאלים הגדולים במחשבה וברגש חייבים להתלבש בתוך מעשה קבוע ושגרתי. המבחן האמיתי הוא ביישום אותן מצוות באופן עקבי ותמידי, במסירות וברציפות.

נראה שזו גם סיבת בחירתו של יהושע בן נון לירושת ההנהגה. הקב"ה לא בחר בבעלי ההשגות הגבוהות, אלא במי שהתמיד והתמסר בכל כוחו לעבודת ה'. יהושע לא חיפש רגעי שיא חד-פעמיים. הוא המשיך בעבודת התמיד, ברציפות, בבוקר ובערב, כפי שנאמר עליו כבר בתחילת הדרך: "ויהושע בן נון משרתו נער לא ימיש מתוך האוהל" (שמות לג, יד). וכך אמרו חז"ל במדרש (במדבר רבה כא, יד): "יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו. קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה". ולפיכך נתברך בברכת "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח; עי' מנחות צט ע"ב).

לא רק ההנהגה נמסרה ליהושע, גם את התורה מסר לו משה, מתוך ידיעה שהוא ימסור אותה הלאה לדורות הבאים: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" (אבות פ"א מ"א), ופירש רש"י: "שלא רצה למוסרה אלא למי שהיה ממית עצמו מנעוריו באהלי החכמה וקנה שם טוב בעולם, וזהו יהושע, שנאמר: 'יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל'". ומהר"ל בפירושו דרך חיים שם כתב: "הנה יהושע תלמיד למשה, וכמו שיהושע היה מיוחד שהיה תלמיד למשה וכך משה מיוחד להיות רבי של יהושע, כי לא מכל אדם זוכה האדם ללמוד, ולפיכך יש לכל תלמיד רב מיוחד".

על פי הדברים הללו אולי נוכל להבין את מאמר חז"ל בירושלמי (יומא פ"א ה"א), השגור בפינו בימים אלו, ימי בין המצרים:

שאלו את ר' אליעזר, דורות האחרונים כשרים מן הראשונים? אמר להן: עידיכם^[1] - הבחירה יוכיח. אבותינו העבירו את התקרה - "וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה" (ישעיהו כב, ח), אבל אנו פעפענו את הכתלים - "הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ" (תהלים קלז, ז).^[2] אמרו: כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא (אותו דור) החריבו.^[3]

ההבנה הפשוטה היא כי בכל דור שלא נבנה בו בית המקדש, כנראה קיים אותו פגם שהיה בדור החורבן, שאם לא כן - הרי ודאי היה נבנה. אך הבנה זו צריכה ליבון; הלא הפורענות אינה באה אלא לאחר שמלאה הסאה, ולכן בית המקדש לא נחרב עד שהצטברו החטאים וגדלה אשמתם של בני אותו הדור. מאידך, כדי שייבנה בית המקדש מחדש - יש צורך בדור מתוקן ושלם. אם כן, לא מן הנמנע שיהיה דור זכאי הרבה יותר מדור החורבן, אך עדיין אינו מושלם ומתוקן ולכן לא זכה לבניין, ומדוע על דור כזה נאמר "כאילו הוא החריבו"? בנוסף, מטבע-הלשון "כאילו" [המצוי גם בעשרות מאמרי חז"ל אחרים], מורה על כך שהדברים אינם כפשוטם, ויש לבאר את פשר הענין. 

מימרא נוספת של חז"ל "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל ע"ב), אף היא תמוהה לפי פשוטה: הלא צדיקים וחסידים רבים במהלך הדורות התאבלו על ירושלים, ולא זכו לראות בשמחתה.^[4]

לאור מה שנתבאר לעיל ניתן ליישב שאלות אלה: עבודת המקדש ובעיקר קרבן התמיד מבטאת ביסודה את התבטלות כלל ישראל כלפי קודשא בריך הוא כעבד בפני רבו. ואכן ידועים דברי הברייתא (סוטה מט ע"ב, מנחות סד ע"ב):

תנו רבנן: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

על כן אחד מהאסונות עליהם אנו מתאבלים בי"ז בתמוז הוא ביטול התמיד (תענית פ"ד מ"ו), מפני שבניין בית המקדש אינו נמדד רק בבנייה פיזית של עצים ואבנים, אלא בכינון של שגרה רוחנית רציפה. בניין המקדש הרוחני נעשה בכל יום מחדש על ידי התמדה בעבודת ה', וכל דור שמתעצל בעבודת התמיד, שמחפש רק רגעי שיא חולפים ורגשות נשגבים של אמונה או אהבה ואינו מייצר את העקביות של 'קרבן התמיד' בחייו - למעשה מרוקן את מושג המקדש מתוכן, ו"כאילו הוא החריבו". נכון, הסאה לא גדשה בחטאים, אך במבחן התוצאה המעשית החורבן נשאר על כנו.

נראה שזו כוונת רבי אלעזר באומרו "אבותינו העבירו את התקרה, אבל אנו פעפענו את הכתלים"; החורבן אינו אירוע היסטורי בלבד, אלא הוא חוסר היכולת העכשווית להחזיר את השכינה לציון. מאידך גיסא, מי שמתאבל על ירושלים במובן העמוק, מכיר בחסרונה של עבודת התמיד ופועל באופן תדיר להשבתה בחיי הפרט ובחיי האומה, "זוכה ורואה בשמחתה" - זוכה לחוות בתוכו פנימה את האור והשמחה של ירושלים גם כאשר לדאבוננו טרם זכינו לבניינו של המקדש בהר מרום הרים. זהו פשר הציווי "וכן תעשו" - לדורות, אותו ציווי שעל פיו הוכרעה ההלכה כדעת בן פזי.

יתירה מזו: כשם שהבן יורש את נכסי החומר של אביו, כך מנחיל האב לבנו את נכסי הרוח. אבותינו הטביעו את חותמם במציאות ועל כן הם משפיעים באופן ישיר וממשי על חייהם של הדורות הבאים, ואינם רק כ'היסטוריה' שחלפה ואיננה עוד. הבנה זו שופכת אור על תהליך ההתקדמות בגאולה. אכן "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים" וכו' (שבת קיב ע"ב), ויתכן שמעלתו של הדור הנוכחי קטנה מזו של הקודם לו, אולם כננס על גבי ענק, כל דור ודור הפועל בצורה חיובית מוסיף קומה בבנין, ואם פועל חלילה לרעה - עלול להרחיק את הישועה.

מעתה, יתכן דור של חכמים וסופרים, אולם בהיותו שרוי בבירא עמיקתא שהיו שרויים בו כל הדורות הקודמים, עם כל גדולתו הוא עדיין בתוך הבור - שייך למצב החורבן, יחד עם כל מעשיו החיוביים. בראייה כלל היסטורית, המציאות עדיין לא בשלה להקמת בית המקדש, ואף הוא נמצא עדיין באותו בירא עמיקתא, ו"כאילו נחרב בימיו".

אולם גם בדורות אלו, האדם המצפה לישועה ומתאבל על ירושלים, משכיל להבין את החיסרון העצום בכך שהשכינה אינה שורה בתוכנו, ואף פועל להוסיף תורת חיים בעולם הזה כדי להתקדם אל הבנין. משמעותה של ציפייה ואבלות זו היא ההבנה שההתמדה וההמשכיות הכרחיות לבניינו של עם ישראל. כשם שכל דור מחובר לדורות הקודמים כחוליה בשרשרת, כך כל דור מטביע את חותמו על הדורות הבאים; גם אם אנו שרויים עדיין במציאות של חורבן ירושלים, עלינו להביט נכוחה ולפעול כדי לצאת מאותו בירא עמיקתא אל הישועה השלמה. השקפה זו נותנת לאדם שייכות אל אותה ישועה כבר עתה - "זוכה ורואה בשמחתה", אפילו אם טרם נבנה הבית בפועל.^[5]

כלפי האדם המכיר בתפקידו זה, נראה שכיוונו חז"ל במימרא נוספת (ברכות לג ע"ב): "אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה - כאילו נבנה בית המקדש בימיו". אותו רבי אלעזר בן פדת שאמר "הבחירה תוכיח", ושבעקבות דבריו "אמרו, כל דור וכו' כאילו הוא החריבו", מגלה לנו גם את הצד השני של המטבע: "כאילו נבנה בית המקדש בימיו". מיהו האדם "שיש בו דעה"? צדיקי וחסידי כל דור ודור, שהיתה בהם הדעה להתאבל על ירושלים ואף לפעול לקידום בניינה - ע"י לימוד הלכות עבודה (עי' מנחות קי ע"א), בשמירת גדרי הצניעות (עי' פסחים פז ע"א) ובהפצת אור התורה והאמונה. על כל אלה נאמר: "כאילו נבנה בימיהם". על כל אחד מהם נאמר בפה מלא "זוכה ורואה בשמחתה".

לסיום, אפשר לקשור את דברי הירושלמי למאמר חז"ל אחר במסכת תענית (יא ע"ב):

תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער... יצער אדם עם הצבור. שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור... וכל המצער עצמו עם הצבור - זוכה ורואה בנחמת צבור. ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי? - אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר (חבקוק ב, יא): "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה".

כשם שביתו הפרטי של אדם מעיד בו על שלא הצטער בצער הציבור בעניינים הגשמיים, כך "עידכם, הבחירה יוכיח" - בית ה' יעיד בכל מי שצער החורבן, הצער על המצב הרוחני ללא בית המקדש, לא היה בלבו, ולא פעל במחשבה ובמעשה כדי להחזיר שכינתו לציון.

יהי רצון שנזכה ע"י מעשינו ובשיתוף כל הדורות הקודמים, לגאולה האמיתית והשלמה