פעמיים במחזור השמיטה עומד היהודי בירושלים ומספר לפני הקב"ה על כל הדברים הטובים שעשה:

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:

וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:

לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי".

ומתוך כך מבקש מה' לברך את עם ישראל:

"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

אמירה זו נקראת "וידוי מעשרות", וזו מצוה מדאורייתא.

ארבע קושיות על וידוי מעשרות

ויש להקשות ארבע קושיות:

1. אנחנו נמצאים באלול, אנחנו מכירים את המושג "וידוי" בעיקר מהווידוי על החטאים, האדם עומד לפני ה' ומכיר בחסרונותיו. בוידוי מעשרות קורה דבר הפוך, האדם עומד לפני ה' ומונה את הדברים הטובים שעשה. כיצד זה נקרא "וידוי"?


2. מדוע מצווה התורה את האדם לפרט לפני ה' את מעשיו הטובים? לכאורה יש בכך חשש של גאווה, והדבר עומד בניגוד לחינוך לצניעות וענווה?


3. מדוע מצאנו מצוה זו דווקא בוידוי מעשרות, מדוע לא בסוף כל מצוה אדם יספר כיצד קיים את המצוה. לדוג' לאחר השבת האדם יעמוד ויאמר "שמרתי את השבת, וגם עשיתי קידוש והבדלה, אכלתי שלוש סעודות ולא טלטלתי מוקצה... השקיפה ממעון קדשך...".


4. ועוד יש להקשות על הזמן, רש"י מסביר מהו הזמן שבו צריך לומר את אותו הוידוי, אמנם המשנה (מע"ש ה-י) מוסיפה: "במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין...".

וצ"ע מדוע קבעו את הוידוי דווקא בזמן זה?

הסבר החינוך והאברבנאל

תרומות ומעשרות הם כעין "מס" שאדם צריך לשלם, וכידוע אף אחד לא אוהב לשלם מיסים. אמנם בניגוד למס שמשלמים למדינה שיש מערכת אכיפה, יש ציפייה בתורה שאדם יפריש תרומות ומעשרות מעצמו.

כיצד ניתן לגרום לאדם לתת מס מעצמו?

החינוך (מצוה תרז') כותב שלכן ניתנה לנו מצות וידוי המעשרות כדי שיעמוד אדם בבית המקדש ויצהיר שאכן הפריש את חובותיו "משרשי המצוה... יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דבורם שהוא ההוד הגדול שבהם יותר מלחטוא במעשה. ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול... שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאד בענין".

האברבנאל בפרשתינו מביא דרך נוספת שתעזור לאדם לתרום. הרמ"א (יו"ד רמט-יג) מביא מתשובת הרשב"א "ומ"מ מי שמקדיש דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן (תשובת רשב"א סימן תקפ"ב /תקפ"א/)".

ומסביר האברבנאל שבאותה מידה מועילה ההכרזה בירושלים "והיה תועלת עצום בודוי הזה שבעבורו ישתדל כל אדם לקיים אותה המצוה... ולא ירע עינו בתתו אותו בשערים כיון שעתה בעת הודוי בירושלם ובית הש"י תתפרסם נדבתו וענתה בו צדקתו ויהללוהו בשערים...".

הסבר הרב קוק

הרב קוק (עין אי"ה על מעשר שני ה-י) מסביר שאמנם עיקר הוידוי המוכר לנו הוא על העבירות זה שהאדם יפשפש במעשיו וימשמש במעשיו ויראה במה הוא צריך להשתפר.

אמנם יש זמנים מסויימים, שבהם האדם צריך לראות גם את הטוב שבמעשיו, לומר לעצמו ישר כח. לדעת גם לשמוח בזה שעשה את רצון קונו.

האדם צריך להכיר בחסרנותיו, אבל גם צריך להכיר ביתרונות שלו.

אמנם זמנים אלו שהאדם מכיר במעשיו הטובים אינם שכיחים כזמנים שאדם בודק את חסרנותיו, כדי שאדם לא יבוא לידי גאוה ועצלה.

האדם לא צריך להרגיש "מושלם" אך צריך להיות מסוגל להכיר באמת גם בטוב שבו.

ענווה אין הכוונה לומר "אין בי שום דבר טוב", ענווה היא לומר את האמת, גם כאשר האמת היא שעשיתי טוב.

הרווח מחיזוק עצמי בעבודת ה'

נראה שיש חשיבות מרובה לכך שהאדם יכיר בטוב שבמעשיו כאשר מקיים את מצות ה', וממילא לשמוח בזה. וזה משלושה טעמים:

1. עבודת ה' בשמחה יש לה חשיבות בפני עצמה.

בסוף הפרשה התורה אומרת שהקללות הגיעו "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בטוב לבב ומרוב כל".

רש"י מפרש שהכוונה שלא עבדת את ה' "מרב כל - בעוד שהיה לך כל טוב".

אמנם הרמב"ם (סוכה ולולב ח-טו) מפרש:

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר +דברים כ"ח+ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב".

השמחה אינה רק תוצאה של הצלחה בעבודת ה', היא בעצמה חלק מעבודת ה'.

1. הרב קוק מסביר שכאשר אדם ילמד לשמוח בהצלחותיו זה יתן לו מוטיבציה להצליח.

אדם שמרגיש שבכל מקרה הוא לא בסדר, וגם כשהוא עושה מצוות הוא מרגיש שהוא לא מספיק טוב, לא תהיה לו מוטיבציה להצליח, שהרי בכל מקרה הוא מרגיש כמקצר במלאכת ה'.

אמנם אדם ששמח בהצלחותיו בעבודת ה', הוא ירצה להוסיף עוד ששון ושמחה ולהמשיך בהצלחות.

1. אדם שלא רואה את הנקודות הטובות שבו, יתקשה לראות גם את הנקודות השליליות,

כאשר אדם תופס את עצמו כ"כישלון", כל גילוי של חולשה נוספת מאיים עליו. אבל כאשר אדם יודע לראות את הטוב שבו, הוא יכול להתמודד גם עם החסרונות שלו בלי להרגיש שכל אישיותו מתמוטטת.

משל לדבר, כאשר אדם מטייל בגן, ורואה מעט אשפה זרוקה בשביל, במקרה שהגן כולו מטונף הוא לא ירגיש צורך להרים את אותה אשפה, שהרי מה זה יעזור. אמנם אם הגן כולו מסודר ונקי, הוא ימהר לנקות את מעט האשפה.

דווקא אדם שאוהב את הגן שלו, יטרח להרים ממנו את הלכלוך.

שני סוגים של וידוי

נמצא ששני הווידויים, וידוי על העבירות ווידוי על המצוות, שנראים לכאורה הפוכים זה מזה, למעשה מבקשים להביא את האדם לאותה מטרה: לגרום לאדם לתקן את מעשיו ולקיים מצוות.

למה אומרים וידוי דווקא במצות מעשרות

הרב קוק מסביר מדוע ציוותה התורה שאדם יסתכל במעלותיו דווקא במצות המעשרות. ומסביר שיש כמה חלוקות במצוות התורה: מצוות עשה ולא תעשה, מצוות היחיד והכלל, ומצוות בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, וכותב הרב שמצוות מעשרות כוללת את כל החלוקות:

1. הזהירות מאכילת טבלים היא מתיחשת אל הלאוין.


2. עצם מצות ההפרשה וקדושת התרומות בקריאת שם ונתינה למי ששייכים להם מצד המצוה היא בכלל העשין.


3. מצד החובה היחידית המוטלת על כל יחיד היא חובת היחיד.


4. ומצד התכלית העולה לקיום הכהנים תורתם ועבודתם בעם היא מצות הציבור.


5. מצד זכות הכהנים ויתר זוכי המתנות במתנותיהם היא משער מצות שבין אדם לחבירו.


6. ומצד עצם הקדושה וההפקעה מאיסור טבל היא בכלל מצות שבין אדם למקום.

א"כ תיקון המעשרות כהלכתם הוא כולל את יסודי חובות האדם כולם וללמד על הכלל יצאה תורה.

ללמדנו שבכל חלקי התורה אדם צריך לראות גם את הטוב שבו.

מדוע דוחים את מצות הוידוי עד מנחה של היו"ט האחרון

הרב מסיים שאמנם חשוב שאדם יבטא בשפתיו את הצלחתו בעבודת ה', אך מצד שני חשוב להטביע באדם מדת היושר והצניעות.

ולכן, אע"פ שיש מצוה לראות את ההצלחה בעבודת ה', אנחנו דוחים את המצוה הזו לזמן האחרון האפשרי, לסוף היום האחרון, כדי לשמור על האיזון שלמרות שהאדם נדרש להכיר בטוב שבו, סיפור שבחיו אינו טבעי בשבילו, אלא נראה כמשא.

התורה לא מעוניינת להפוך את האדם ל"שפל" אלא ל"עניו" שמכיר גם ביתרונותיו.