קהלת אמר "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא".

אין זה אומר שאנחנו מקבלים את החטא בשלוות נפש, להפך, אנחנו משתדלים להלחם בחטא ולהביס אותו. וכדרכה של מלחמה, צריך מודיעין טוב כדי להבין את שורש כוחו של האוייב.

פרשת השבוע מלמדת על אשה סוטה שנחשדת שבגדה בבעלה "ומעלה בו מעל". רש"י מביא את דברי הגמ' בסוטה (ג.) שמסבירה כיצד הגענו למצב שהאשה יורדת לשפל של חטא ובגידה, הגמ' דורשת את תחילת הפרשה (ה-יב) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" ואומרת הגמ' "ריש לקיש אמר אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שנא' איש איש כי תשטה אשתו, תשטה כתיב".

המהרש"א מסביר שחז"ל דרשו את דרשתם משום שלשון "תשטה" אינה הלשון המתאימה לכאורה בפסוק "דאי מלשון נטייה ה"ל למכתב כי תטה, ואי מלשון סוטה... ה"ל למכתב בס' כי תסטה, וע"כ דרשוהו מלשון שטות"[1].

וא"כ מצאנו את האשמה בעבירה, זוהי אותה רוח שטות שנכנסה באדם.

אמנם יש לעיין מהי אותה רוח שטות שעליה מדברת התורה?

כיצד היא נכנסת באדם? ומדוע היא בוחרת להיכנס?

עוד יש לשאול שאם אכן נכנסה באדם רוח שטות והוא שוטה, א"כ הוא אנוס ופטור, ומדוע נענש על מעשיו?

הגמ' בברכות סג. מביאה שתי עצות כיצד יש לנו להתרחק מאותו חשש לעבירה. הגמ' לומדת את העצות מסמיכות הפרשיות, מהפרשה שנכתבה לפני פרשת סוטה- תרומות ומעשרות לכהן, ומהפרשה שנכתבה לאחריה- פרשת נזיר.

אומרת הגמ' "תניא רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.

אמר חזקיה בריה דרבי פרנך אמר רבי יוחנן למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות? לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצרך לכהן על ידי אשתו, שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו וסמיך ליה איש איש כי תשטה אשתו וכתיב והביא האיש את אשתו וגו'...".

רש"י מביא את דברי הגמ' בתחילת פרשת סוטה ובתחילת פרשת נזיר.

ויש לעיין, כיצד יש בעצות הגמ' למנוע את כניסתה של רוח השטות באדם?

יתכן להסביר שכוונת המדרש שהחטא הוא חיצוני לאדם, רוח השטות נכנסת מבחוץ, הנשמה היהודית רוצה לעבוד את רבש"ע "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ". ואם האדם חוטא אין זה אלא מסיבה חיצונית שלא מעידה על מהות האדם.

לפי זה יש בשורה לחוטא, אל תחשוב שאתה רע, החטא הוא רע, אך האדם בטבעו הוא טוב. וממילא התשובה היא ניקיון הנפש, החזרה למצב הטבעי של האדם.

רמ"ח המצוות כנגד רמ"ח אברי האדם, ושס"ה האיסורים כנגד שס"ה גידים מלמדים אותנו כי שמירת התורה היא הטבעית ליהודי, והחטא הוא היציאה מהטבעיות.

אמנם נראה שיש מסר נוסף.

בפשטות השטות שנכנסת מדי פעם באדם אלו אותם זמנים שבהם האדם "מאבד את הראש".

האשה חיה עם בעלה וילדיה, ובשביל הנאה רגעית נאסרת על בעלה, ומפסידה את כל עולמה. האם היה "שווה" לה החטא, "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה".

ומה גרם לו ולה לשטות זו? הרי אם האשה היתה חושבת לרגע, מיד היתה רואה את טעותה ופורשת מהחטא?

אלא שהחוטא אינו חושב, הוא נמצא בשלהוב יצרים המסמא את עיניו.

נביא דוג' קלה יותר, אדם שהחליט לעשות דיאטה, ורואה עוגת גבינה, הוא יודע שהוא יצטער על כך, הוא הבטיח לעצמו שהוא מפסיק עם עוגות גבינה, והנה עוגת הגבינה נעלמה, כבר נאכלה...

חז"ל ידעו על הקושי לעמוד בניסיון, ולכן אנו מתפללים שהקב"ה לא יביאנו לידי ניסיון. מכיוון שבשעת הניסיון האדם בשלהוב יצרים, וכבר קשה לחשוב בצורה של רווח והפסד.

חז"ל אסרו על היחוד, לא רק בגלל שזהו מצב שמאפשר פיזית את החטא, אלא גם בגלל שבזמן שאדם מתייחד עם אשה האסורה עליו, אפשרות החטא גורמת להתרגשות היכולה להביא לחטא.

שלהוב יצרים זה איננו שכלי, הוא כרוח שטות המשתלטת על האדם.

אין האדם אנוס, ראשית הוא הכניס את עצמו לאונס, אך הוא גם יכול להיות גיבור ולהנצל מהחטא, אלא שהמלחמה כבר קשה הרבה יותר.

ולכן עלינו לעשות מלחמת מנע.

"הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" בזמן פריצות אדם צריך לשמור על עצמו ועל שליטתו העצמית, לא להיכנס למקומות ומצבים שבהם יכולת הבחירה כבר מוטה כנגדו, ולכן יזיר עצמו מהיין המאבד את שיקול דעתו של האדם, ובכך ירחיק מעל עצמו את רוח השטות.

אמנם יש עצה קודמת, אשה סוטה ובעלה הולכים אל הכהן כדי לבדוק האם אכן רוח השטות גרמה לזנות. הכהן הוא מתלמידיו של אהרן, "אוהב שלום ורודף שלום" ומקווה להשכין שלום בין איש לאשתו.

אמנם האדם החכם שעיניו בראשו מקדים תרופה למכה, הוא מתחבר אל הכהן עוד לפני הנפילה, הוא נותן לכהן את מתנותיו, ולומד ממנו דרכי תורה ומוסר.

כשם שהסביבה הרעה משפיעה על האדם ומכניסה בו את רוח השטות, הסביבה הטובה מכניסה באדם את רוח הטהרה.

הניצחון הוא במלחמה המונעת, להימנע מדברים המדרדרים את האדם ומצד שני להידבק בכהני ה' המקרבים את האדם לעבודת ה'.