בדברי חז"ל ביחס לנח אנחנו מוצאים תופעה מעניינת.

נראה שהתורה יוצאת מגדרה כדי לפאר את נח:

1. "ונח מצא חן בעיני יקוק".


2. "אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח".


3. "ויאמר יקוק לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה".

ולעומת זאת בדברי חז"ל אנחנו מוצאים יחס "פושר" לנח, עם ביקורת רבה.

1. מפורסמים דברי רש"י בתחילת הפרשה, שיש הדורשים את נח לגנאי "בדורותיו- יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".


2. כאשר נח נכנס לתיבה, מביא רש"י את דברי חז"ל "מפני מי המבול - אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". 


3. הגמ' בסנהדרין קח. אומרת "תנא דבי רבי ישמעאל אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה' שנאמר נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה'".

מה ראו חז"ל לבקר את דמותו של נח כאשר התורה מסבירה על צדקותו הרבה?

בדר"כ נוהגים להסביר על ההבדל בין אברהם שניסה להשפיע על העולם לטובה ("צדיק תנור"- כאשר קר הוא מדליק תנור כדי שכולם יוכלו להתחמם), לעומת נח שעסוק בהצלת עצמו ומשפחתו ("צדיק פרווה"- כאשר קר הוא מתכסה בפרווה ומחמם את עצמו).

אמנם יתכן שהחסרון שחז"ל מצאו בנח נובע ממעשיו לאחר המבול.

כאשר נח יוצא מהתיבה הוא נוטע כרם ומשתכר מהיין:

"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם:

וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה:

וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ".

רש"י מביא את דברי המדרש בבראשית רבה המביאים ביקורת על נח "ויחל - עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת".

הביקורת אינה רק על ההשתכרות, אלא על עצם נטיעת הכרם. חז"ל ראו בשכרות לא רק נפילה רגעית, אלא תכנון לקוי של סדר העדיפויות[1].

ובאמת יש לשאול, כיצד יתכן שנח שהוא צדיק תמים נופל בשכרות.

חז"ל (ב"ר לו-ג) מתארים את ההבדל בין נח למשה רבינו, משה הלך ומתעלה ואילו נח הלך וירד "אמר רבי ברכיה חביב משה מנח, נח משנקרא איש צדיק נקרא איש אדמה, אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים, ויטע כרם בשעה שהיה הולך ליטע כרם".

ניתן להעלות על הדעת שזה משבר שעובר על נח כשהוא רואה את העולם חרב ושמם, אך אנו מצפים מנח שיתחזק ויבנה את העולם החדש.

אפשר להציע שתי אפשרויות:

1. נפילתו של נח היא המשך לביקורת על נח מלפני המבול.

אברהם אבינו הולך ויוזם ופועל, "מתווכח" עם הקב"ה על אנשי סדום, מגייר את האנשים ומכניס אורחים, ואילו נח לעומתו דואג לעצמו ולעבודת ה' הפרטית שלו.

כאשר העולם מלא באנשים רעים יש מקום לתפוס מרחק ולהסתגר, אמנם לאחר המבול כאשר צריך לבנות את העולם מחדש, להסתגרות וחוסר יוזמה יש מחיר קשה. כאן אין אפשרות להיות פאסיבי, העולם דורש בניה. אך נח ממשיך באותה הדרך ולא עוסק בנטיעות החשובות של העולם.

1. לפני שהתגייסתי לצבא ראיתי תופעה שהפתיעה אותי, יש אנשים שלפני השירות היו עם המון רצון ומוטיבציה, שדווקא במהלך השירות המוטיבציה ירדה ונשחקה.

אני זוכר שאחד הרבנים ששאלתי אותו לגבי התופעה הביא את הפסוק המפורסם בישעיהו (מ-לא) "וקוי יקוק יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו".

ויש לתמוה בסדר הדברים שבפסוק, לאחר שמשבחים את "קוי ה'" בכך שאינם יגעים במרוצתם, מוסיפים לשבח אותם בכך שאינם מתעייפים בהליכתם. ולכאורה הדברים ק"ו, ברור שאם הם אינם מתעייפים מהריצה הם לא יעייפו מההליכה, ומדוע יש לציין זאת?

וענה שאין זה ק"ו כלל, משום שיש מקרים שכאשר אדם רץ הוא בהתלהבות ואנדרנלין ולכן אינו מתעייף, אך החכמה היא שגם כאשר הולכים, והסיטואציה פחות מלהיבה, גם אז לא להתעייף.

ונראה שניתן לומר כך גם ביחס לנח.

נח אכן הצליח במלחמתו הגדולה, לא להיות מושפע מאנשי דורו ולהישאר בצדקותו.

אך דווקא כאשר נגמרה המלחמה, כאשר אפשר להוריד קצת את המתח והחשש, דווקא אז נח נופל לשכרותו.

המלחמה ביצה"ר אינה נגמרת לעולם, היא לובשת צורה ופושטת צורה, אך היצה"ר אורב בכל פינה ובכל שעה.

יתכן ששני התירוצים קשורים זה בזה, האדם צריך לשאול את עצמו תמיד "מה התפקיד שלי עכשיו" על מה אני נלחם, מה אני יכול לתרום כאן? האדם צריך להיות יוזם ופעלתן, לא לנוח על זרי הדפנה, כך תמיד ירגיש את העשיה ולא ישחק.

עם ישראל נלחם בשנתיים האחרונות באויביו, ומסר נפשו על קדושת ה' העם והארץ. יתכן שמגיעים עכשיו ימים רגועים יותר, אך עלינו להמשיך ולשאול את עצמינו מה המשימה המוטלת עלינו עתה, איך ממשיכים לקדש את ה' בכל מקום ומקום.