פעם באה אישה לכולל בכרם ביבנה, היא ביקשה שחכם יתיר לה את הנדר, החכם שאל אותה מה נדרה, אך האישה סירבה לומר, החכם הסביר לה שאי אפשר להתיר את הנדר אם לא נדע מה הוא הנדר, אך האישה חזרה על בקשתה שיתירו לה את הנדר בלי לשתף במה נדרה. החכם התנצל ואמר שאין הוא יכול להתיר נדר בלי שידע על מה מדובר.  בצר לה האישה התרצתה וסיפרה שנדרה לשמור שבת, ועתה היא רואה כמה זה קשה, והיא מבקשת להישאל על נדרה.

התורה מאפשרת לאדם ליצור איסורים, אמנם מצד שני היא מתייחסת לפעולה הזו כדבר שלילי ביותר, הגמרא בנדרים כ"ב. מספרת על הבעייתיות הגדולה בלנדור נדר, וכך נפסק בשו"ע (יו"ד רג-ג,ד): "הנודר, כאילו בונה במה בשעת איסור הבמות; והמקיימו, כאילו הקריב עליה קרבן, שטוב יותר שישאל על נדרו...".

מדוע כ"כ חמור לנדור נדר?

ההבנה הפשוטה היא שיש סכנה בנדרים, ובעצם אדם שנודר מכניס עצמו לידי ניסיון, ויכול לגרום לעצמו לעבור עבירה.

הקושי בהסבר זה הוא שהגמרא אומרת שהבעיה היא לא רק כאשר האדם נודר, אלא יש איסור גם בקיום הנדר (אלא צריך להישאל על הנדר) "והמקיימו, כאילו הקריב עליה קרבן", ואם כל החשש הוא רק לאי קיום הנדר, מה החשש בקיום הנדר?

עוד יש לדון מהי ההשוואה לבניית במה?

הר"ן מתרץ את שתי השאלות "...ונראה בעיני דלהכי מדמינן לה לבונה במה משום דסליק אדעתיה דנודר דמצוה קא עביד דרחמנא אסריה במילי דאיסורא ואיהו נמי אסר אנפשיה, וקאמר דטעי דאדרבה לבונה במה דמי, דנהי דרחמנא אזהריה לאקרובי קרבנות בפנים, אזהריה דלא לוסיף עלה לבנות במה ולהקריב בחוץ, ה"נ נהי דרחמנא אסר עליה דברים האסורים, כי מוסיף איהו אמאי דאסר רחמנא פשע, כענין שאמרו בירושלמי בפרק פותחים לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים".

ונראה שיש כמה חסרונות בהוספה על איסורי התורה:

1. עבודת ה' דורשת שנעשה בדיוק מה שהקב"ה ציווה, כמובן שלא נחסיר, אך ההתבטלות כלפי ה' אומרת שגם לא נוסיף על דברו.


2. יתכן שיש בהוספת איסורים גם זלזול בתורה, שכביכול התורה לא מספיק יודעת מהם הפעולות הנצרכות לאדם.


3. לאדם יש סך כוחות מוגבל, ועליו להשקיע את כוחותיו בעבודת ה' ולא באיסורים שהאדם בודה לעצמו.

הכלי יקר (במדבר ל-ג) מבאר שבהוספת איסורים יש גאוה ופרישה מהציבור: "וטעמו של דבר הוא שירדה התורה לסוף דעת הנודר כי הוא אוסר על עצמו מה שכל העולם נוהגין בו היתר, מסתמא רום לבבו השיאו שמכל העדה יבדל והוציא את עצמו מן הכלל. ובדרך זה מצינו בלשון חז"ל (חגיגה כב א) שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו, כי כל זה דרך גאה וגאון... וכן במה לשון גבוה, ואותו דרך גאה וגאון המצוי בבונה במה מצוי גם בנודר, כי מסתמא כוונתו כדי שיהיה מוחזק בחסיד ופרוש".

אמנם אם כן צע"ג, מדוע התורה נתנה כח לאדם ליצור איסורים, כאשר יש בזה דבר שלילי?

במילים אחרות, לכאורה אם המטרה שלא יהיו נדרים, עלינו למחוק את המילה "נדר" מן המילון, להשכיח אותה מבני האדם, וכך יהיה טוב יותר?

ע"כ שיש גם רווח בנדרים, וכך משמע מהמשנה באבות (ג-יג) "רבי עקיבא אומר... נדרים סייג לפרישות...".

המדרש שמואל מתרץ שיש לחלק בין החסידים לבין "מי שעתה הוא מתחיל להיות דורך בדרכי ה'", רק לחסידים ואנשי המעלה מותר ורצוי לנדור. וכך משמע במדרש (במדבר רבה), ובזה מסביר המדרש מדוע פרשת נדרים נאמרה לראשי המטות "וידבר משה אל ראשי המטות איש כי ידור נדר לה'... אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להישבע בשמי אפילו באמת, אין אתה רשאי להישבע בשמי אא"כ יהיה בך כל המידות האלו (דברים י) את ה' אלהיך תירא שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים, אברהם איוב ויוסף...".

אמנם מדברי הרמב"ם נראה דרך נוספת. הרמב"ם בסוף הלכות נדרים מסביר מתי נכון לנדור: "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות. ואף על פי שהן עבודה (לשם) לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר...".

מטרת הנדרים אינה להוסיף איסורים אלא תיקון מידותיו של האדם, מטרת הנדר היא לתת כח לאדם. האדם רוצה לתקן דרכיו, אך פעמים שכוחותיו דלים, וחסד עשה עמנו הקב"ה שנתן לנו מכשיר שמוסיף כח לאדם- "הנדר". אדם שהיה זולל ומרגיש שאין בכוחו להשתלט על עצמו בדרכים הרגילות, יכול לנדור (במידה שיודע שיקיים את הנדר) כדי להוסיף את "כח איסור הנדר" לכוחותיו שלו.

נוסיף שיש בכח הנדר "לשמר את הרגע", אדם מרגיש התעלות ודבקות בה', רוצה לקבל על עצמו את המעשים הטובים, אך חושש שלא יעמדו לו כוחותיו, הנדר משמר את אותו הרגע ומחייב את האדם לנהוג כאשר רצה במצבו האידיאלי.

הרמב"ם מדגיש שתי נקודות בדבריו: א. הזמניות- בדר"כ הפתרון הוא לזמן קצר, ואח"כ הציפיה היא שאדם יעמוד בכוחות עצמו. ב. אין זה פתרון בגדר "לכתחילה" ולכן לא ירגיל בנדרים.

בימינו אנחנו מתרחקים מנדרים, אמנם יש תחליף לנדרים שגם כן מחייב את האדם ונותן לו כוחות (בנוסף ליתרונות נוספים) וזה "המסגרת"- החברותא, הכולל, הקהילה והישיבה.

אשרינו שזכינו לגדול במקום ובאווירה שנותנת כוחות לעבודת ה'.