לפעמים נראה שהתורה בכוונה הבליטה סתירות, כדי שנעמול לתרץ אותן.

התורה מספרת על דמותו של אברהם אבינו ועל מידותיו המעולות, אברהם אבינו עומד בעשרה נסיונות, מכניס אורחים, ומפרסם את שם ה' בעולם.

סיפורי התורה מדגישים את מסירותו של אברהם אבינו, לאחר שחמשת המלכים מפסידים במלחמה, וארבעת המלכים לוקחים את כל רכוש סדום ועמורה ושובים את לוט ורכושו, יוצא אברהם מיד להציל את אחיינו "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן". אברהם מצליח להשיב את לוט, את יתר השבויים ואת הרכוש "וישב את כל הרכש וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם".

מלך סדום מציע לאברהם להתחלק, אברהם יקח את הרכוש ואילו מלך סדום יקבל את הנפשות "ויאמר מלך סדם אל אברם תן לי הנפש והרכש קח לך", הצעה זו נראית הוגנת לכאורה, אברהם הוא זה שהציל את העם והרכוש, ו"קנה" אותם בכיבוש מלחמה, וא"כ ודאי שראוי שלפחות הרכוש ישאר בידיו.

אמנם אברהם אבינו מסרב בתוקף לקבל כל חלק מהשלל "ויאמר אברם אל מלך סדם הרמתי ידי אל יקוק אל עליון קנה שמים וארץ".

כאן בא לידי ביטוי יחסו המופלא של אברהם לממון, אברהם אינו רודף ממון, הוא רודף צדקה וחסד ומוכן לוותר על ממון שנראה שמגיע לו מן הדין.

לעומת זאת, בתחילת הפרשה אברהם יורד למצרים בעקבות הרעב הכבד בארץ, אברהם נותן את דעתו ליופייה של שרה, ולסכנה שהמצרים ירצו לקחת אותה ולהרוג אותו, ולכן מבקש ממנה "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך".

מדברי אברהם משמע שיש שני "רווחים" שהוא רוצה לקבל, גם שתחיה נפשו וגם "למען ייטב לי בעבורך", רש"י מסביר את משמעות ההטבה "למען ייטב לי בעבורך - יתנו לי מתנות".

ובאמת כך קרה, כאשר שרה נלקחת לבית פרעה אברהם מקבל מתנות "ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים".

גם בפרשת וירא אנחנו נפגשים בסיפור דומה, כאשר אברהם מגיע לגרר שרה נלקחת לבית אבימלך. הקב"ה מתגלה לאבימלך "ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והוא בעלת בעל", אבימלך מחזיר את שרה לאברהם אך מוסיף "ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחת ויתן לאברהם וישב לו את שרה אשתו". וגם כאן אברהם לוקח את המתנות.

וצע"ג, אברהם שסירב לקבל חוט או שרוך נעל ממלך סדום, רוצה לקבל מתנות בגלל לקיחת אשתו ממנו ומסכים לקבל מתנות מפרעה ואבימלך?

והשאלה מתחזקת כאשר נסתכל על הנסיבות, רכושם של סדום אינו ממש מתנה, אברהם נלחם כדי להחזיר את הרכוש, ובכל זאת אברהם מסרב לקבל את מה שעבד למענו, ואילו המתנות של פרעה ואבימלך הן מתנות גמורות, ובכל זאת אברהם מוכן לקבל אותן.

תירוץ הדרישה

הטור (חו"מ סימן רמט') כותב "מדת חסידות שלא לקבל מתנה משום אדם אלא לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו שנאמר ושונא מתנות יחיה".

הדרישה שם כותב שהמקור לכך יכול להיות מפרשת השבוע שלנו "וכן מצינו באברהם שאמר (בראשית יד כב כג) הרימותי ידי וגו' אם מחוט ועד שרוך וגו'".

הדרישה מקשה א"כ מדוע קיבל אברהם מתנות מפרעה ואבימלך? ומתרץ שקבלת המתנות היתה כאמצעי לדבר אחר, וכצורך ספציפי.

אצל פרעה "כדי שכל השרים והמושלים יחניפו לי בעבורך בסברם שאתן אותך להם לאשה... ולא יהיה שום אחד רשאי לפגוע בי שיירא מהשר השני שגם כן דעתו עליה וישמור נפשי מאחרים... ועל ידי כן יחיו הוא והיא ואל יפגעו בהם רשעים ולהציל נפשו...".

מוסיף הדרישה שמוכרחים לפרש שנתינת המתנות הינה אמצעי ל"חיתה נפשי בגללך" ולא מטרה העומדת בפני עצמה, שאל"כ מדוע הקדימה התורה את ה"ייטב לי" ל"חיתה נפשי".

הדרישה מסביר שאף בגרר היה צורך בקבלת המתנות מאבימלך כמבואר ברש"י בפס' ט"ז שאבימלך אמר לשרה שלולי המתנות האנשים יאמרו "לאחר שנתעלל בה החזירה", אך כשיראו ש"הוצרכתי לבזבז ממון ולפייסך יהיו יודעים שעל כרחי השיבותיך וע"י נס".

לפי הסבר זה יוצא שהדרך הרגילה של אברהם היא לסרב לקבל מתנות, ואמנם אצל פרעה ואבימלך היה טעם מיוחד לקבלת המתנות.

אמנם התורה לא מפרשת את טעם קבלת המתנות אצל פרעה ואבימלך, ודווקא אצל מלך סדום אברהם מפרש את טעם אי קבלת המתנה "ולא תאמר אני העשרתי את אברם".

הכלי יקר מסביר שאין כאן נימוק למה אברהם מסרב לקבל את הרכוש, אלא סיבה למה לקבל את הרכוש, ואעפ"כ אברהם אינו מעוניין לקבל מתנות "ויש אומרים מה שאמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם, אין פירושו כדי שלא תאמר, אלא באמת אמר יודע אני בך שלא תאמר אני העשרתי את אברם, ואף על פי כן אין רצוני ליקח כלום".

הסבר נוסף מדוע אברהם לא רוצה לקבל רכוש ממלך סדום

נראה להציע יישוב נוסף לסתירה, נראה שלאברהם היה מותר לקבל מתנות, אלא שהיה טעם מיוחד לכך שאברהם לא רצה לקבל את רכושו של מלך סדום.

רש"י כותב שאברהם לא רצה לקבל ממלך סדום "ולא תאמר אני העשרתי את אברם - שהקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר לעיל (יב ב) ואברכך וגו'".

המהר"ל בגור אריה אומר שאין הכוונה שאברהם חס על כבודו "רק שהיה מקפיד על כבוד השם יתברך, שיהיה נראה כבודו יתברך שהוא יעשיר אותו".

אלא שמקשה המהר"ל "ואם תאמר ומה בכך שהקב"ה הבטיח אותו לעשרו, שמא זה הוא העושר שיתן אליו הקדוש ברוך הוא, דאם לא כן הרי קבל מתנות מפרעה (לעיל יב, טז) ולא אמר כי הקדוש ברוך הוא הבטיח אותו לעשרו, אלא על כרחך זהו העושר שהקב"ה הבטיחו לעשרו, ואם כן למה לא רצה לקבל אותו ממלך סדום?".

המהר"ל מתרץ שנתינה שבאה מכח צרה אינה בכלל "ברכה", וכיון שמלך סדום נתן רק משום שאברהם הציל אותו מצרתו - אין זה בכלל "ואברכך", אך "פרעה שנתן לו לכבודו זהו הברכה שהבטיחו הקב"ה שיהיה מכובד עד שיתנו הכל אליו מתנות, והוא בכלל ואברכך".

נ"ל שניתן להוסיף שלא רק שהרכוש שמציע מלך סדום אינו בכלל הברכה שהובטחה לאברהם, מפני שהוא ניתן בעקבות צרה, אלא יש כאן בעיה נוספת.

התורה מספרת שלאחר ניצחונם של ארבעת המלכים הם לקחו את כל רכוש סדום ועמורה "ויקחו את כל רכש סדם ועמרה ואת כל אכלם וילכו".

נראה שאנשי סדום ועמורה נשארו כמעט בחוסר כל, תחת אשר היתה ארצם ארץ עשירה "וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת יקוק את סדם ואת עמרה כגן יקוק כארץ מצרים באכה צער".

אילו היה אברהם משאיר אצלו את הרכוש, ולעומת זאת אנשי סדום היו נשארים ללא ממונם היו הכל אומרים שאברהם התעשר מנפילתם של אנשי סדום, שאברהם הרוויח מנפילתם.

אפשר להציע ש"ולא תאמר אני העשרתי את אברם" אינו מתייחס רק לזהותו של מי שהעשיר את אברהם, אלא גם לאופן שבו התעשר, אברהם לא רצה שעושרו ייבנה מתוך הפסדם של אנשי סדום, ושאפשר יהיה לראות בהצלחתו תוצאה של נפילתם. הוא אינו רוצה שעושרו יהיה כרוך בכישלונו של האחר.

כאשר פרעה ואבימלך נתנו מתנות לאברהם, הם לא "נפלו" מכך, ולכן זו נתינה שיש בה ברכה.

אנחנו עומדים סמוך ונראה לבחירות, אשר מטבע העולם כאשר מפלגה אחת עולה מפלגה אחרת יורדת, יש סך מושבים שצריכים להתחלק ועלייה של אחד מחייבת ירידה של אחר.

אמנם אין זה מצב אידיאלי, אנחנו בוחרים לא במה שטוב לנו כמגזר, אלא במה שיותר יסייע ויעזור, אין אנו רוצים לעלות על חשבון האחר, אלא לטפס למעלה ביחד עם כל עם ישראל.

אברהם אבינו מלמד אותנו שאפשר לרצות לגדול, אך לא על חשבון הזולת; לשאוף לברכה, אך לא לראות בהפסדו של האחר את מקור הברכה שלנו.

לפני כשבועיים נפרדנו ממורנו הרב רובינשטיין זצ"ל, שהיה ידוע בדקדוקו בהלכה, ועם זאת הקפיד שלא להחמיר על חשבון הזולת. הוא לימד אותנו שאפשר לדקדק בהלכה, לשמור על עקרונות ולהקפיד על האמת, ובו בזמן להיות רגישים למקומו של האחר. שנזכה ללמוד ממידותיו.